מדוע קיימת התנגדות לטיפול באומנות לילדים? מה עושים כאשר הילד מתנגד להגיע לטיפול ולקחת בו חלק? אגע בסוגיות אלו דרך הצגת יצירת הקשר הטיפולי עם ל', נער שלא רצה כלל להגיע לטיפול.
הוא לא רצה להיכנס לחדר.
"די תעזבי אותי כבר, אמרתי לך שאני לא רוצה לבוא!" צעק לעבר אמו.
"אתה כבר פה" אמרתי, "מה אכפת לך להיכנס? הדלת פתוחה, אם תרצה לצאת אתה יכול תמיד".
ולהפתעתי הוא נכנס. בהתניה הדלת תישאר פתוחה ושהוא רק נכנס לקצת.
"אני רואה שממש לא בא לך להיות פה... בוא נכיר – אם לא ימצא חן בעיניך בכל שלב תוכל לקום וללכת. אין לך מה להפסיד".
הוא הביע התנגדות, אבל נשאר בחדר.
טיפול באומנות לילדים יכול להיות מורכב, טיפול באומנות למתבגרים הוא אף מורכב יותר. הם כבר לא ילדים שההורה יכול להחליט לשלוח לטיפול, והם עדיין לא מבוגרים המגיעים לטיפול מרצונם החופשי. לרוב הם לא יזמו את הטיפול אך הם מספיק גדולים בשביל לקבל החלטה לגבי האם יגיעו אליו וייקחו בו חלק. טיפול באומנות לילדים ובני נוער לרוב אינו נובע מבחירתם ומרצונם החופשי, אלא מתוך החלטת הוריהם. יהיו כאלו שיגיעו ברצון, אחרים יגיעו מהוססים אך פתוחים לניסיון וחלקם פשוט יסרבו להגיע.
מדוע קיימת התנגדות לטיפול?
התנגדות לטיפול עשויה לנבוע מתוך חשש. חשש להיות במקום פגיע, חשוף. חשש להיתפס כחלש או להראות את חולשותיי. חשש להיות במגע עם החלקים הפגועים והכואבים.
בנוסף, בגיל ההתבגרות רבים מהנערים מחפשים את דרכם העצמאית ויוצאים כנגד סמכות וכנגד ההורים.
מה עושים?
ידעתי שאם אני רוצה להצליח להגיע אל הנער הזה ולסייע לו בטיפול עלי לנקוט בגישה שתעצים את עצמאותו ואת חזקותיו. בכך שאעצים את חזקותיו - אפיג מעט את החשש מלהיתפס כחלש. בכך שאחזק את עצמאותו - ואשים את ההחלטה בידיו אמעיט מעט מהצורך להתנגד לסמכות. כי הוא הופך להיות הסמכות.
ואכן, בכך ששמתי את זכות ההחלטה בידיו הצלחתי להשאירו בחדר.
טיפול בבני נוער הוא מורכב. הם כבר לא ילדים שההורה יכול להחליט לשלוח לטיפול, והם עדיין לא מבוגרים המגיעים לטיפול מרצונם החופשי.
ל' לא מיהר לבטוח בי, וחזר ואמר שאינו צריך טיפול ושהכל איתו בסדר. לו הייתי מתייחסת מיד לקשייו אין לי ספק שהדבר היה מרתיע אותו ושהוא היה קם והולך באותו הרגע. במקום זאת בחנתי במה הוא טוב? מה הוא אוהב?
"כדורגל".
מעולה!! אולי תלמד אותי?
את המפגש השני העברנו במגרש תוך שהוא מראה לי מהלכים, פסים, גולים, הקפצות ועוד מיני מושגים שמיותר לציין שלא הצטיינתי בהם.
על מגרש הכדורגל הוא חש ביטחון, מסוגלות וכוח שלא הרגיש בחדר הטיפול. וככל הנראה גם לא בבית הספר ולא בבית. תחושות מעצימות אלו, אפשרו לו בהדרגה להשתחרר.
על מגרש הכדורגל הוא חש ביטחון, מסוגלות וכוח שלא הרגיש בחדר הטיפול. וככל הנראה גם לא בבית הספר ולא בבית. תחושות מעצימות אלו, ששאב מיכולותיו על המגרש, אפשרו לו בהדרגה להשתחרר. תוך כדי התמסרות בכדור החל להיפתח. החל לשתף אותי בתקוות, זיכרונות, חלומות וקשים.
בכך שהתחברתי לחזקותיו גרמתי לו לחזור אלי בשבוע העוקב, ושוב בשבוע שלאחריו.
זה נגמר בנקע (שלי כמובן), אבל הזיק שהיה לו בעיניים כשהביט בי בסיום והבטיח שיגיע גם בשבוע הבא היה שווה כל רגע של צליעה.
אולי יעניין אותך גם: טיפול במתבגרים
למידע נוסף:
הדר דוד
054.5710394